לבת היקרה,

אני מנסה לחשוב מה לכתוב שיסכם את כל השנים האלו. אין מספיק מילים בעולם הזה שיעזרו לי לתאר את כל התהליך שעברתי בשבע השנים האחרונות. אני זוכרת שבפגישה הראשונה נכנסתי לחדר ואחרי חמש דקות כבר התחלתי לבכות, והיום, אני במקום אחר לגמרי.

היום אני מחליטה עם מי אני בקשר ועם מי אני לא, בניגוד לעבר בו רק התחננתי שמישהו ייפגש איתי אחרי בית הספר.
היום אנשים רואים בי כאדם נעים וחביב, ולא בורחים ממני כמו פעם.
היום אני מבינה שיש לי קשיים לימודיים ואני מקבלת את זה, בניגוד לעבר שלא הבנתי מה קורה לי, וכל מה שהיה יוצא ממני היו רק רגשות תסכול וכעס.
היום אני בסדר עם להיות עצובה מידי פעם, להבין שזו לא בושה, במקום לחוות רגשות תסכול ששיתקו אותי בעבר.
היום אני מקבלת את הגוף שלי, מטפחת אותו ודואגת להיות בריאה, לא משנה מה המשקל אומר, חשוב יותר המראה וההרגשה.
היום יש לי שיח נקי ובוגר עם ההורים, בניגוד לפעם שמיד התחלתי לבכות, והם היו בוכים יחד איתי.


היום אני מבינה שאני לא חייבת זוגיות בשביל להיות מאושרת, אלא שזו רק תוספת קטנה ונחמדה, בניגוד לפעם שבו התחננתי למצוא אהבה, בכל מחיר.
היום אני עושה את ההחלטות בחיי, בניגוד לעבר, שהייתי שמחה מכל החלטה שהיו עושים עבורי.
היום אני נמצאת בנקודה שאני מאמינה בכל היכולות שיש לי, בין אם זה להיאבק על מה שמגיע לי ובין אם ליצור חברויות וקשרים בקלות יחסית.
היום אני מצליחה להיות אופטימית, לראות (רוב הזמן) את החיים במשקפיים הוורודות, שאותן החלפתי בזוג האפורות שהיו לי.

אבל הכי חשוב מהכל, זה שאני אוהבת את עצמי, את כל החסרונות והיתרונות, את היציאות המצחיקות ואת הרגעים העצובים, את רגעי הלחץ ואת הרגעים השקטים.

ועל זה, בת יקרה, אני רוצה להגיד לך תודה. לולא את, לא הייתי מגיעה להיות מי שאני היום.

ראית את הפוטנציאל שבי, שמתחת לכל מסכת הדמעות, מסתתרת ילדה רגישה, ולא וויתרת עליי לרגע. נתת לי את המוטיבציה להיות אני, בלי לרצות אף אחד, ולהיות שלמה עם זה. גידלת, חינכת ורוממת אותי כלפי מעלה במהלך התקופה הזו, ואין לי מילים שיתארו כמה אני מודה לך על זה.

אוהבת המון,


ל.ג

בניית אתרים - טואול