"שלום, מדברת בת". כך החלה השיחה עם המורה של איתי, אשר הובילה לספרי החדש.
"איתי, די! ואיתי, תפסיק" זה כל מה שהצלחתי לשמוע מטון דבריה של המורה. קיתונות של טענות.
"איתי מתפרץ, זז על הכיסא ומפטפט בשיעורים ללא הפסקה. חולם בהקיץ ואינו מקשיב."
ניסיתי להסביר למורה אבל היא בשלה. מתעקשת להסביר לי כמה קשה לה ללמד בכיתה.
השיחה הסתיימה. דמעה קטנה חמקה לה על לחיי, התכווצה לי הבטן.
הלכתי הביתה והתחלתי לכתוב. רציתי להסביר למורה, להסביר להורים ולכל הילדים
שקוראים להם איתי ואולי בשמות אחרים.
רציתי להגיד שאני מבינה ושחשוב לי שעוד אנשים יבינו. שכל האנשים אשר סובלים מהפרעת קשב,
ידעו שיש תקווה.
בספרי, גיבור הסיפור, מתקשה להתרכז ולהצליח בלימודים. הוא חווה תסכול וחש כי הינו
מאכזב את הוריו, מורתו וחבריו. המוטיבציה ללמוד ולהצליח יורדת ותסכולו, הולך וגדל.
חשוב היה לי לתאר את המאפיינים של הפרעת הקשב לאורך הסיפור ולנסות לתאר את תחושותיו
של איתי מול הדמויות האחרות.
הספר, בדומה לספרי הראשון: "סיון עולה לכיתה א'", נכתב מנקודת מבטו של הילד החווה קושי.
ייחודו בהדרכת ההורים, כיצד להכיל את הקושי ולסייע לילדם על ידי קריאה משותפת ושיחה בעקבות הסיפור.
הוריו של איתי פונים להיוועצות. הנוירולוג מסביר להם מה גורם לאיתי להתנהגותו המקשה ואף נותן להם "ארגז כלים" על מנת לסייע לו. ההורים ואיתי חשים תקווה.
איתי מתאר את התובנות העולות מתוך חוויותיו. הוא מבין כי מנגנון ה"דיבור העצמי", העידוד, ההבנה הפנימית והאמונה בכוחותיו מחזקים אותו.
"איתי" גורם לסביבה להעריך אותו על פי כישוריו האנושיים הרבים. הוא אינו נמדד רק על פי הצלחתו בלימודים. הוא הופך לילד שמח בעל כוחות פנימיים וחש מאושר.
את הספר אייר רותם חקלאי. לא תאמינו, הוא רק בן שלוש-עשרה! חשוב היה לי שהאיורים מלאי הרגש והכישרון יצוירו מנקודת מבטו של ילד.
בספר דפים המזמינים את הקוראים לכתוב את רגשותיהם בעמודים המתאימים ובסוף הספר מחכה הפתעה קטנה.
