על עצמי
אני אמא לשלושה ילדים וסבתא לשישה נכדים.
עובדת כמטפלת באומנות ומרצה מזה שנים רבות. הייתי מורה מחנכת מספר שנים.
חיפשתי מקצוע אשר ישלב שתי אהבות ישנות הקרובות לליבי, פסיכולוגיה ואומנות, ולכן למדתי במדרשה לאומנות טיפול באומנות.
אני בעלת שני תארים, הראשון בסוציולוגיה ואנתרופולגיה והשני בחינוך.
בראשית דרכי עבדתי כמטפלת באומנות בבתי ספר ובמועדונית טיפולית.
במקביל, הרצאתי במכון לעובדים סוציאליים בנושאים הקשורים להתפתחות הילד באמצעות אומנות, הבעה ויצירה. בנוסף, העברתי סדנאות לעובדים סוציאליים בנושא מניעת אלימות והתמכרויות.
את עבודת התואר השני עשיתי בנושא הסתגלות ילדים במעבר מהגן לכיתה א'. הבנתי די מהר כי הנושא הרגשי צריך לעלות על סדר היום בבתי הספר, בעיקר בתקופת המעבר וההסתגלות.
בקליניקה שלי אני פוגשת ילדים בעלי קשיים רגשיים הנובעים פעמים רבות מקשיי הסתגלות, מתחושת חוסר אונים ומבעיות התנהגות שלעיתים מקורן בפערים בין התפקוד לקוגניציה.
הרעיון לכתיבת הספרים שלי נולד מתוך הרצון להעלות למודעות את הרגשות השונים אותם חווים הילדים בסיטואציות שונות ומורכבות עבורם.
לדוגמא, בספר "סיון עולה לכיתה א'" מוסבר כי ילדים העולים לכיתה א' הם לא רק שמחים ומתרגשים, הם אולי גם קצת חוששים.
חשוב היה לי לתת ביטוי לקול הזה ולהדריך את ההורים כיצד להכיל את רגשות ילדיהם ולסייע להם לצלוח את הקושי בביטחון ועוצמה.
הספר "איתי, די! ואיתי, תפסיק!" נולד כאשר נוכחתי לדעת כי לעיתים הורים חושבים כי ילדם עצלן ולא עושה מספיק מאמצים להצליח. תחושת התסכול המתעוררת לנוכח חשיבה זו, הביאה אותי לרצון לתאר את תחושותיו של איתי, גיבור הספר, מזווית קצת אחרת.
חשוב לי שהורים יבינו כי הפרעת קשב היא הפרעה בהתנהגות. שישנם סימפטומים שאינם קשורים ללימודים והם קשורים להפרעת הקשב כמו: רגישות יתר, תגובות מוגזמות לסיטואציות, ביקורתיות יתר, לעיתים קושי בכישורים החברתיים, קושי בארגון, אימפולסיביות ועוד.
הבנה של הקושי עשויה לעורר אצל ההורים מודעות ואמפתיה, אשר מסייעת להם להבין שילדם לא עושה בכוונה. הבנה שהקושי נובע ממשהו אורגני ושצריך לתווך לילד, לסייע לו, לחזק ולעודד אותו.
בשיחות רבות שאני מקיימת עם הילדים הם חושבים שאולי באמת הם עצלנים ואז מתחיל תהליך של הפחתה בדימוי העצמי. הילדים מתחילים להאמין שאולי הם לא מוצלחים, ובמקום לגייס כוח להתגבר הם נחלשים ונמנעים מלהתמודד. ילדים והורים נוטים להסתכל על ההישגים של הילד ולא שמים מספיק דגש על התהליך, על ההנאה, ההשקעה, הרצון והמוטיבציה.
